הרתעה ודפלומטיה אילוצים בעידן הטרור:

אסטראטיגיית אילוץ במסגרת העימותים בין מדינת ישראל לבין הארגונים אש"ף, חיזבאללה, וחמאס

 

מאת: אבו טריף ראפע

 

מבוא:

מאמר זה יעסוק בסוגיה שנויה במחלוקת, הנוגעת לאפשרות החלתן האפשרית של אסטרטיגיות אילוץ – ובעיקר הרתעה – במסגרת העימותים א-סמטריים בין שחקנים-מדינתיים לבין שחקנים טרורסטיים לא-מדינתיים. תורת ההרתעה הקלאסית פותחה על רקע תקופת המלחמה הקרה, שאופיינה במערכת בין-לאומית דו-קוטבית ובסכסוכים סימטריים, על פי רוב, בין השחקנים מדינתיים. בנסיבות הללו, הציבה תורת ההרתעה הקלאסית שלושה תנאים הדרושים לצורך השגת הרתעה אפקטיבית: (1) לשחקן המרתיע יש יכולת לגרום נזק בלתי-נסבל ליריב; (2) היריב מעריך שהשחקן המרתיע נחוש בדעתו לממש את איומיו אם יידרש לכך; (3) שני הצדדים הם שחקנים רציונליים.

תחום אסטראטיגיות האילוץ (coercion) בזירת היחסים הבין-לאמיים נחלק לשתי קטגוריות עיקריות: אסטראטגיות אילוץ דפנסביות ואסטראטיגיות אופנסיביות. במובן הדפנסיבי, אילוץ נועד להשיג אחת משתי מטרות: (א) הנאת היריב מנקיטת פעולה שתפר את הסטאטוס-קוו הרצוי מבחינת הצד המתגונן (הרתעה); (ב) הפסקת פעולתו של היריב או חזרתו בו מהשיגיה, בכדי להשיב את הסטאטוס-קוו שהפר על כנו (דפלומטיית אילוצים – (coercive diplomacy. במובן האופנסיבי נועד השימוש באסטראטיגיות אילוץ לשכנע את היריב לוותר על דבר-מה בעל ערך עבורו ללא  כל התנגדות, כלומר להביא לשינוי הסטאטוס-קוו לטובתו של הצד המאיים באמצעות סחיטה. המחקר הנוכחי עוסק בנושא החלתן של אסטראטיגיות אילוצים דפנסיביות מול גורמי הטרור.

הספרות המחקרית הדנה בתחום אסטראטגיות האילוצים, התייחסה מראשיתה למסגרת של עימותים סימטרי בין שחקנים מדינתיים. לאור העלייה הניכרת בעשורים האחרונים בשכיחותם של עימותים א-סימטריים בין שחקנים מדינתיים לבין שחקנים לא-מדינתיים, נעשו נסיונות להתאים את אסטראטיגיות האילוץ גם למסגרות העימות הללו. בתוך כך התפתחה מחלוקת מחקרית בנוגע לעצם היכולת לעשות שימוש יעיל באילוצים בעת מאבק בין שחקן מדינתי לבין שחקן טרורסטי.

כמה הנחות יסוד עומדות בבסיס  מחקר שאנסה להעלות במאמר הנוכחי: ראשית, ניתן להחיל אסטראטיגיות אילוצים מול ארגוני טרור ממוסדים, הפועלים באופן גלוי (חלקית, לפחות), מחזיקים בנכסים ארגוניים שעליהם ניתן לאיים ומקיימים הליך קבלת החלטות רציונאלי המבוסס על חישובי עלות-תועלת. שנית, הרתעה אינה רק תוצר של איום, אלא עשויה להיווצר גם כתוצאה מפעולה. הנחה זו עולה בקנה אחד עם השינויים הקונספטואליים שחלו בשנים האחרונות בהתייחס לתורת ההרתעה הקלאסית. עצם הצורך בנקיטת פעולה מול היריב מעיד אמנם על כישלון איומי ההרתעה שהופנו כלפיו מלכתחילה, אך כאשר מדובר בעימותים ממושכים – פעולה זו כשלעצמה עשויה לייצר אפקט הרתעתי עתידי. מכאן נובעות שתי הנחות נוספות: האחת, בין שני דפוסי האילוץ הדפנסיביים שהוזכרו קודם לכן – הרתעה ודפלמטיית אילוצים – מתקיימים קשרי גומלין. לאחר שכשלה ההרתעה והופר הסטאטוס-קוו, עשויה מדינה לנקוט בדיפלומטיית אילוצים (כאמור, בכדי להשיב את המצב לקדמותו). הצלחתה של דיפלומטיית האילוצים (קרי, כניעת היריב לדרישות השחקן המאלץ) עשויה ליצור אפקט הרתעתי שיוביל אותו להימנע, לפחות באופן זמני, מניסיון לשנות את הסאטוס-קוו בשנית. כישלון דיפלומטיית האילוצים עלול להוביל לתוצאה הפוכה – שחיקת כושר ההרתעה של המאלץ ונסיון חוזר ונשנה של היריב לשנות את מעמדו מולו. על פי ההנחה השנייה, שתי אפשרויות תגובה עיקריות נוספות מצויות בידי מדינת סטאטוס-קוו – הבלגה או הפעלת "כוח גס", קרי יציאה למלחמה מול השחקן הרוויזיונסט. המחקר מניח כי גם לתוצאותיהן של שתי התגובות הללו עשויה להיות השפעה מהותית על כושר ההרתעה של שחקן הסטאטוס-קוו. מטרתו של מאמר זה, כפי שיתואר במחקר, לבחון את סוגיית ההרתעה בין ישראל לבין ארגוני הטרור עמם התמודדה (ועודנה מתמודדת) במשך התקופה הארוכה: חיזבאללה, חמאס, פת"ח.

ישראל נחשפה לאיום הטרור, ששינה את אופיו במרוצת הזמן והפך מאיום בלתי מרכזי לסוגייה ביטחונית ראשונה במעלה. מדניות התגובה בה נקטה ישראל כלפי הטרור התבסס באופן כללי על שלושה אמצעים (1) פגיעה בתשתית הטרור וסיכול פעילותיהם; (2) שיפור אמצעי ההגנה מפני פעולות הטרור; (3) הרתעה, שיעלותה נגזרת, בין היתר, ממידת הצלחתם של שני הגורמים הראשונים. מדניות ההרתעה הישראלית הרשמית מול גורמי הטרור . הופנתה במשך שנים רבות כלפי המדניות הערביות שמתוך שטחיהן פעלו הטרוריסטים, יותר מאשר כלפי הטרוריסטים עצמם. מהלך זה נועד להביא את המשטרים הערביים למנוע את ביצוע הפיגועים נגד ישראל מתוך שטחם הריבוני. כאשר השתנו נסיבות העימות – כתוצאה מהתגברות הפעילות הטרוריסטית מתוך שטחה של לבנון (מדינה כושלת שלא הצליחה לבלום את ארגוני הטרור). ומאוחר יותר גם מתוך שטחה של מדינת ישראל עצמה – החלתה של הרתעה עקיפה כזו הפכה בלתי – יעילה או בלתי אפשרית. לכן, ננטשה במידה רבה מדניות ההרתעה הרשמית בתחום העימות מול ארגוני הטרור ואומצה הסברה הרווחת לפיה לא ניתן להרתיע ישירות ארגונים מסוג זה.

 

המאמר ינתח בהרחבה את מערכת יחסי האילוץ בכלל וההרתעה בפרט, כפי שיתואר בעימות בין ישראל לאש"ף בין השנים 1970-1982, בעימות בין ישראל לחיזבאללה בין השנים 1982-2010 ובעימות בין ישראל לבין חמאס בין השנים 1987-2010. שלושת ארגוני הטרור הללו הצליחו לקיים מאבק עיקש מול מדינת ישראל במשך עשרות שנים, ומהווים דוגמא טובה לשינויים שחלו בתגובותיה של ישראל לאיום שהציבו בפניה ולהשפעתם של השינויים הללו על כושר ההרתעה שלה מולם.

יכולת זיהוי היריב הטרוריסטי ונכסיו:

אחת הטענות המועילות בעניין סוגיית הרתעתם של שחקנים טרוריסטים היא שלעיתים קרובות לא ניתן לזהות ולאתר את היריב. כמו כן נטען כי לארגוני טרור אין נכסים שעליהם אפשר לאיים (כלומר "אין להם מה להפסיד" ולכן לא ניתן להרתיעם מפעולה). בפועל השקפה זו יוצרת הכללה שאינה נכונה לגבי כל ארגוני הטרור, אלא רק לקבוצות טרור בלתי-ממוסדות, או טרוריסטים בודדים. כאשר קבוצת טרור מתמסדת – כלומר מתחילה לבנות את תשתיתה הצבאית, לבסס שרשרת פיקוד ושליטה ברורה, לשפר את יכולותיה המבצעיות, להגדיל את היקף כו – הרדם השותף לפעולותיה וכדומה – היא מפתחת נכסים ארגוניים והופכת למעשה גלויה יותר וחשופה. אש"ף, חמאס, וחזבאללה משתייכים לקטגוריית ארגוני הטרור הממוסדים. יתרה נכך, כל אחד מהם מתפקד גם כארגון טרור וגם כארגון פוליטי ואף כתנועה חברתית: אש"ף הוקם בראשיתו כגוף מייצג  של העם הפלסטיני ורק בשלב מאוחר יותר החל להוביל את הפעילות הטרוריסטית הפלסטינית; חזבאללה וחמאס שניהם מהווים גם ארגוני טרור, גם מפלגות פוליטיות וגם תנועות חברתיות. פומביות של הארגונים הללו לא אפשרה להם לשמור על חשאיות פעילותם הטרוריסטית לאורך זמן.

ארגוני טרור כשחקים רציונאליים:

הליך קבלת החלטות רציונאלי התקיים בשלושת הארגונים למן ראשית פעילותם. במישור העימות מול ישראל, ניתן לזהות דוגמאות רבות לקבלת החלטות רציונאליות: אש"ף נמנע לחלוטין מבצוע פעולות צבאיות/טרורוסטיות נגד יעדים ישראליים בתקופה שבין יולי 1981 ליוני 1982, מתוך הנחה שפעולות כאלה יעוררו תגובה ישראלית שעלויותיה גבוהות מתועלותיה; חזבאללה נמנע לחלוטין מפגיעה ביעדים ישראליים בין השנים 2006-2010, ככל הנראה בשל חשש שתגובה ישראלית על פגיעה כזו תביא לשחיקה נוספת במעמדו הפוליטי בזירה הפנים-לבנונית; חמאס, מצדו, יזם מספר הפסקות-אש מול ישראל וצמצם את היקף נסיונות הפגיעה ביעדיה כאשר הדבר שירת את מטרותיו. במקרים שבהם עלויותיה של מדניות הארגונים כלפי ישראל התבררו כגבוהות מתועלותיה, לא נבע הדבר מהליך קבלת החלטות בלתי-רציונאלי, אלא מהערכה שגויה של עוצמת התגובה הישראלית , או של מידת נחישותה של ישראל לממש את איטמיה.  הדוגמאות הבולטות למקרים כאלה הם אירוע חטיפת שני חיילי צה"ל על-ידי אנשי חזבאללה בחודש יולי 2006 שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, כמו גם ההסלמה שיזם חמאס בהיקף ירי הרקטות לעבר יישובי הנגב המערבי, שהביאה להחלטה הישראלית לצאת למבצע "עופרת יצוק", ו"עמוד ענאן" ברצועת עזה.

שלושת ארגוני הטרור הנדונים כאן מאופיינים בגמישות מחשבתית והסתגלות לתנאי המציאות המשתנים, כמו שבא לידי ביטוי בעיקר בהכפפת היעדים הרדיקלים-מקסמליסטיים המקוריים של כל אחד מהם ליעדים פרגמטיים: במהלך שנות ה-70 הגמיש אש"ף את מדיניותו כך שהאמבק המזוין בישראל הפך לאמצעי העיקרי להשגת יעדי הארגון ולא לאמצעי יחיד. כמו כן הכריז הארגון בשנת 1974 על "תוכנית השלבים", ששיקפה נכונות לפשרה מסוימת מול ישראל. מהלכים אלה נעשו לאור ההנחה שעלויותיה של הדבקות בדרך המאבק המזוין בלבד גבוהות מעלויותיה, שכן היא מובילה להשארת גורלו של העם הפלסטיני בידי הגורמים הערביים שמוכנים לשאת ולתת מול ישראל בערוץ מדיני-דפלומטי. חיזבאללה החליט בראשית שנות ה-90 לנטוש את התנגדותו להשתתפות הארגון במערכת הפוליטית הרשמית בלבנון, וכפועל יוצא מכך אף הצניע את המרכיב האסלאמסטי הרדיקאלי של מצעו הארגוני, הקורא לכינון משטר איסלאמי שיעי במדינה. היעד הפרגמטי של חיזבאללה בשלב זה הוא השגת תמיכה פוליטית רחבה ככל הניתן; התפיסה האסלאמסטית הרדיקאלית נתפסת כמכשול בפני מימוש יעד זה, ולפיכך נדחקה לתחתית סדר העדיפיות של הארגון.  המרכיבים הדוגמטייםבאידאולווגיה המקורית בה החזיק חמאס גם כן הולכים ונסדקים בהדרגה: דוגמאות לכך, הן ההחלטה להציב בראש יעדי הארגון את המאבק הפלסטיני הלאומיורק לאחר מכן את סוגיית קידום תהליכי האסלאמיזציה של החברה הפלסטינית; התנגדותו העיקשת של חמאס שלא ליטול חלק במערכת הפוליטית הפלסטינית הרשמית במהלך שנות ה-90 הוחלפה בהחלטתו להשתתף בבחירות 2006; על אף סירובו המוצהר של חמאס להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, ראשי הארגון בכל זאת מקיימים עמה סוג של משא-ומתן – הן בתחום הפסקות-האש, הן בתחום פתיחת המעברים והתנאים להסרת הסגר מעל רצועת עזה, הן בעניין שחרור החייל החטוף גלעד שליט וכדומה.

התגובה הישראלית לטרור והשפעתה על כושר ההרתעה:

לאחר שהוכח ברמה התיאורטית התקיימו התנאים הכלליים הדרושים להחלת אסטראטיגיות אילוץ כלפי שלושת ארגוני הטרור הנדונים במסגרת זו, נבחנו הגורמים הספיציפיים שהובילו להיווצרות הרתעה ישראלית כלפי הארגונים הללו בפועל. במאמר זה ההנחה היא כי קיים קשר הדוק בין אופי התגובה של מדינה להפרת הסטטוס-קוו מצד יריביה, לבין כושר ההרתעה כלפיהם. בטרםתובהר סוגייה זו, יש לציין כי ממצאי המחקר מורים על כך שישראל אינה מחזיקה במדניות הרתעה רשמית ומוצהרת מול ארגוני הטרור עצמם, ולפיכך מעולם לא הוגדר הסטטוס-קוו ולא הוגדרו "קווים אדומים" שחצייתם תוביל לתגובה ישראלית ספציפית. לאור זאת, מסתמן שהסטטוס-קוו בין ישראל לבין ארגוני הטרור מאופיין ברמה נסבלת (מנקודת המבט הישראלית) של פעילות טרוריסטית, ומופר כאשר חל שינוי משמעותי בתדירותם, בהיקפם או באיכותם של הפיגועים.

מדינה עשויה להגיב על הפרת הסטטוס-קוו מולה באחת משלוש דרכים: (1) הבלגה או הגעה לפשרה עם גורמי נטרור; (2) הצבת איום בשימוש בכוח או שימוש מוגבל בכוח במסגרת דיפלומטיית אילוצים;(3) תגובה צבאית מיידית בקנה-מידה גדול שתכליתה פגיעה ניכרת ביכולותיו של היריב (הפעלת "כוח גס"). נראה כי שני גורמים עיקריים עשויים להשפיע על בחירתה של מדינה בדרך התגובה הרצויה לה: גורם היכולת וגורם המוטיבציה. בהתייחס לעימות בין ישראל לבין אש"ף, חזבאללה וחמאס, פער היכולות בין הצדדים הוא עניין נתון וברור, ולפיכך אין לראות בו את הגורם העיקרי המשפיע על אופי מדניות התגובה הישראלית כלפי ארגוני הטרור. לעומת זאת, גורם המוטבציה – כלומר מידת נחושתה של ישראל להגיב באופן נחרץ על הפרת הסטטוס-קוו מולה – הוא גורם דינמי, המושפע משינויים שחלים בזירה הפנים-ישראלית ובזירת העימות. על כן, משקלו של גורם זה בקביעת אופי התגובה של ישראל על הפרת הסטטוס-קוו נראה כבד הרבה יותר ממשקלו של גורם היכולת. במלים אחרות, בידי ישראל נתונה באופן עקרוני היכולת להגיב בעוצמה רבה על פעילות ארגוני הטרור, אולם מידת נכונותה לעשות שימוש ביכולת זו משתנה. גורם המוטבציה מושפע מהתנאים המשתנים בזירה הפוליטית והציבורית הפנים – ישראלית ומהתפתחויות שחלות בזירה החיצונית, הקשורות למידת הגיבוי הבין-לאומי שניתן למדיניות מאבקה של ישראל בטרור ולמאפייני מערך האיומים שמולו היא נדרשת להתמודד.

ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים במידת נכונותה ונחישותה של ישראל לממש את איומיה במסגרת כל אחד משלושת העימותים הנבחנים במסגרת זו. העימות בין ישראל לאש"ף בלבנון (1970-1982), מאופיין בהחרפה הדרגתית של מדניות התגובה הישראלית על הפרות הסטטוס-קוו ובהימנעות עקבית מהבלגה על פעילותיו של אש"ף. במהלך תקופה זו, טרם בשלו התנאים שאפשרו בשלב מאוחר יותר את פתיחת התהליך המדיני בין ישראל לאש"ף, ובציבור הישראלי שרר קונצנזוס נרחב בדבר הצורך לפעול באופן צבאי נגד תשתיות הטרור של הארגון בלבנון. נוסף לכך, יכולתו של אש"ף להגיב באופן משמעותי על פעילותיה של ישראל הייתה מוגבלת באופן יחסי. לאור זאת, עלויותיה של המדניות הנוקשה מול אש"ףהייתה נסבלתבעיני הציבור הישראלי ולכן נהנו ממשלות ישראל מגיבוי פנימי נרחב שאפשר להן לנקוט בכל האמצעים הדרושים לצורך פגיעה ממושכת בתשתיות הטרור.

מניות התגובה הישראלית על הפרות הסטטוס-קוובמסגרת העימות מול חיזבאללה (2010-1982 ) מורכבת יותר ומאופיינת במגמות מעורבות. הסלמה משמעותית בפעילות חזבאללה נגד יעדים ישראליים החלה להסתמן בראשית שנות ה-90 והתגברה באופן עקבי במשך עשור כולו. לעומת זאת, מדניות התגובה הישראלית בתקופה זו הלכה והתמתנה, כתוצאה מריבוי המגבלות שבמסגרתן נאלצו מקבלי ההחלטות הישראלים לפעול. היעדר גיבוי בין-לאומי לעצם נוכחותה ולפעילותה של ישראל בלבנון, במיוחד לאחר הפגיעה הקשה באוכלוסייה לבנונית אזרחית במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", הצרו את מרחב התמרון של ממשלות ישראל. אולם חשוב מכך, הקוצנזוס הציבורי שאפיין את ימי העימות מול אש"ף נשבר לאור משקעיה הטראומטיים של מלחמת לבנון הראשונה, כך שבהדרגה הלכה ופחתה מידת נכונותו של הציבור הישראלי להמשיך ולשלם את מחירו הגבוה של העימות בלבנון. בתקופה זו גם הצליח חזבאללה לייצר הרתעה נגדית מול ישראל, באמצעות איום בירי כבד של קטיושות לעבר יישובי הגליל, כך שמבצעי צה"ל בלבנון לווו בפגיעה פוטנציאלית קשה באוכלוסייה אזרחית ישראלית. כשלון איומיה של ישראל ומבצעיה המוגבלים (אותם ניתן לשייך לקטגוריית דיפלומטיית אילוצים) הביאו את מקבלי ההחלטות הישראלים לפנות לנסיגה חד-צדדית מדרום לבנון, שבוצעה בחודש מאי 2000 והוצגה על-ידי חזבאללה כניצחון עצום וככניעה ישראלית. מהלך זה פגע בכושר ההרתעה הישראלי, ופגיעה זו הוחרפה עוד יותר כאשר הבליגה ישראל על אירוע חטיפת חיילי צה"ל על-ידי חזבאללה בחודש אוקטבר 2000.

האולטימאטום החמור שהציבה ממשלת ישראל לחיזבאללה בשלב זה לא מומש – כתוצאה מהשקעת המאמצים הצבאיים בהתמודדות עם אירועיה הראשונים של אינתפאדת אל-אקצא וכתוצאה משיקולים פוליטיים – ולפיכך נפגעה אמינות האיום הישראלי. כאשר ביצע חזבאללה אירוע נוסף של חטיפת חיילים בחודש יולי 2006 היה בידי מקבלי ההחלטות מרחב תמרון גדול יותר: אירועי ה-11 בספטמבר 2001 יצרו לגיטמציה בין-לאומית למאבק בטרור; אינתפאדת אל-אקצא הסתיימה ואפשרה לרכז את המאמץ הצבאי בזירה הצפונית; ודעת הקהל הישראלית אפשרה יציאה לפעולה נרחבת בלבנון. כתוצאה מכך בחרה ישראל לפתוח במבצע צבאי בקנה-מידה גדול נגד החזבאללה – מהלך שהוביל לשבירת "כללי המשחק" שאפיינו את העימות בין הצדדים עד שלב זה הצליח להביא לראשונה ליצירת הרתעה ישראלית אפקטיבית מול חיזבאללה.

תקופת העימות בין ישראל לחמאס (2010-1987) מאופיינת אף היא במגמות מעורבות בהתייחס למדניות התגובה הישראלית להפרת הסטטוס-קוו. עד הקמת הרשות הפלסטינית בעקבות תהליך אוסלו, פעלה ישראל באופן ישיר נגד חמאס, כמו גם נגד שאר ארגוני הטרור הפלסטינים. הקמת הרשות הפלסטינית ומסירת סמכויות ביטחוניות חלקיות למנגנוניה הגבילה את מרחב הפעולה הישראלי מול חמאס בין השנים 2000-1993. פרוץ אירועי אינתפאדת אל-אקצא וביטולם של ההסדרים הביטחוניים מול הרשות, הובילו שוב להתגבשותה של מדניות תגובה נחרצת וישירה מול הארגון, שכללה לא רק פעילות בתגובה על פיגועי הטרור שיזם, אלא גם פעולות-מנע נגד תשתיותיו ואנשיו, בעיקר באמצעות סיכולים ממוקדים. מגמה זו הובילה לפגיעה קשה בארגוני הטרור ובראשם חמאס והביאה בהדרגה לסיום אירועי האינתפאדה. עם זאת, נראה כי כושר ההרתעה הישראלי מול חמאס נפגע במידה מסוימת כתוצאה מנסיגתה החגד-צדדית של ישראל מרצועת עזה בחודש אוגוסט 2005. נסיגה זו ועליית ממשלת חמאס לשלטון בעקבות בחירות 2006, מאפשרות להבין לראשונה בקווי מדניות ישראלית ישירה הננקטת מול חמאס כשחקן עצמאי בזירה הפלסטינית, הנבדל משאר השחקנים הפועלים בה. על אף שהתקופה שבה ננקטה מדניות זו עד כה קצרה ביותר (2010-2006), ישראל עשתה במהלכה שימוש בכל טווח התגובה האפשרי על הפרת הסטטו-קוו: הבלגה, דיפלומטיית אילוצים והפעלת "כוח גס". נסיגתה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה והקמת ממשלת חמאס – המסרבת להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ובהסכמים המדניים שחתמה מול הרשות הפלסטינית – סייעו ליצירת תמיכה מערבית במדניותה של ישראל מול הארגון. מכאן, שמבחינת דעת הקהל המערבית נהנתה ישראל מחופש פעולה די נרחב, אם כי הפגיעה באוכלוסייה אזרחית ברצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" יצרה שינוי בתחום זה, שעשוי לבוא לידי ביטוי בשנים הבאות. מבחינת מערך האיומים הבטחוניים, ראשיתה של התקופה האמורה אופיינה בריכוז המאמצים הישראליים בלחימה מול חזבאללה בלבנון, וביציאה למבצעים מוגבלים בלבד ברצועת עזה (בתגובה על חטיפת חיילי צה"ל גלעד שליט ועל ירי הרקטות לעבר יישובי הנגב המערבי). בנוסף לכך, מצבה הפוליטי הרגיש של ממשלת אהוד אולמרט בזירה הפנים-ישראלית בין השנים 2008-2006 צמצם את חופש הפעולה שניתן לה בכל התחומים, לרבות תחום העימות מול חמאס. לפיכך נוצר מצב בו ישראל הבליגה לא פעם על הסלמה משמעותית של ירי רקטות שיזמה ממשלת חמאס לעבר יישובי הנגב המערבי. הסלמת הירי יצרה מציאות חיים בלתי-נסבלת באזור עוטף עזה והובילה להפעלת לחצים פוליטיים וציבוריים על ממשלת ישראל. השילוב בין הלחצים הללו לבין הגיבוי המערבי במדניותה של ישראל מול ממשלת חמאס והיעדר עימות ביטחוני מקביל עם גורמי טרור נוספים, אפשרו את היציאה למבצע "עופרת יצוקה", המשתייך לקטגוריה של הפעלת "כוח גס". המבצע הוביל עד כה לירידה דרסטית בהיקף ירי הרקטות לעבר שטח ישראל ולמעורבות מצומצמת ביותר של ממשלת חמאס עצמה בירי זה.

סיכום:

מאמר זה נועד לבחון מה הם התנאים המובילים לשימור ההרתעה שהצליחה ישראל ליצר מול ארגוני הטרור ולשבירתה, כלומר מה הם הגורמים שהובילו את ארגוני הטרור לשמר או להפר את הסטטוס-קוו. גורמים פוליטיים הביאו את כל אחד משלושת ארגוני הטרור הנחקרים כאן לשמר את הסטטוס-קוו בתקופות מסוימות ובזמנים אחרים להפר אותו. הממצאים מצביעים על כך שהשערות שעלו במחקר זה אוששו, בנוגע לוויכוח התיאוריטי סביב עצם היכולת להחיל אסטראטיות אילוץ מול ארגוני הטרור, אוששה באמצעות תאור אופיים המבני ואופן התנהלותם של אש"ף, חיזבאללה וחמאס. תיאור זה הוכיח כי לשלושת הארגונים אימצו דפוס פעילות גלוי (לפחות באופן חלקי) ומתמשך, ולפיכך אפשרו לישראל לזהות ולאתר את מנגנונים ואנשיהם. עוד נמצא כי שלושת הארגונים מחזיקים בנכסים משמעותיים שעליהם ניתן לאיים, ומקיימים תהליך קבלת החלטות רציונאלי המבוסס על חישובי עלות-תועלת במונחים של רווחים והפסדים פוליטיים. מכאן ניתן להסיק, שכאשר מדובר בהתמודדות מול שלושת ארגוני הטרור האמורים – או מול ארגוני טרור אחרים בעלי דפוס מבני והתנהגותי דומה – נחלש במידה רבה תוקפה של הטענה לפיה ארגוני טרור בלתי-ניתנים להרתעה משום שלא מתקיימים בעניינם תנאי-יסוד הדרושים לצורך יצירת איום אמין. על אף מסקנה זו, ניתוח יחסי העימות בין ישראל לבין כל אחד מבין שלושת הארגונים הנזכרים כאן, מהווה הוכחה ברורה לכך שגם כאשר מתקיימים תנאי-יסוד הללו בהתייחס לאופיו של היריב, הרי שמדובר בתנאים הכרחיים אך לא מספיקים. התנאי הנוסף הדרוש לצורך יצירת איום הרתעתי אמין הוא הנחתו של ארגון טרור כי המדינה המרתיעה נחושה לממש את איומיה מולו לאור הפרת הסטטוס-קוו. לנחישות זו קשר ישיר לאופי תגובתה של המדינה (כשחקן מרתיע) על הפרת הסטטוס-קוו.

המאמר סרטט את ההשערות לגבי הארגונים הנחקרו: אש"ף, חיזבאללה וחמאס שמייצגים סוג ספיציפי של שחקנים טרוריסטים, הממלאים אחר התנאים הבסיסיים הדרושים לצורך יצירת הרתעה יעלה מולם: כל השלושה החזיקו בנכסים ארגוניים רבים שישראל יכולה הייתה לאיים עליהם, ושלושתם התנהלו כשחקנים רציונליים בזירה הבין-לאומית. לכן, הטיעונים שנזכרו קודם לכן לפיהם טרוריסטים – כהלכה – אינם ניתנים להרתעה, הוכחו כשגויים. ישראל, מצדה, החזיקה ביכולת הטכנית לזהות את הטרוריסטים ולפגוע בנכסיהם בעת הצורך. עם זאת, במקרים מסוימים ישראל לא גילתה נחישות מספקת לממש את איומיה (במיוחד בהתייחס לעימות מול חיזבאללה וחמאס). כצפוי, במקרים כאלה נפגעה אמינות ההרתעה הישראלית. נזק זה, בתורו, הכשיר את הקרקע להפרת היציבות ההרתעתית בין ישראל לבין ארגוני הטרור. גורמים נוספים (כמשוער: לחצים פוליטיים, התפתחויות פנים-ארגוניות, התפתחויות בזירה הבין-לאומית, שינויים משמעותיים בתחום יכולות הלחימה וכו') הוכחו כבעלי-השפעה מכרעת על יציבות יחסי ההרתעה בין ישראל לבין יריבה הטרורסטיים.

לסיכום, המאמר ניסה להראות שישנו בסיס אמפירי שיספק הוכחה כי ארגוני טרור, מסוג מסוים, ניתנים להרתעה. בנוסף ניסה המאמר לזהות את מאפייניהם של יחסי ההרתעה הנוצרים בקונטקסט של עימותים א-סימטריים בין מדינות לבין שחקנים טרוריסטיים לא-מדינתיים, זאת על בסיס מודל תיאורטי חדש.   

 

 

בבליוגרפיה:

1. Kaufman. Asher. From the Litani to Beirut: Israel's invasion to Lebanon, 1985-1978. in Israel and Hizbollah: An asymmetric confect in historical and comparative perspective, edited by Cive jones & Sergio Caignani, London & New York: Rutledge. 2010.

2. Sela, Avraham. Civil society, the military, and the national security: The case of Israel's security zone in South Lebanon. Israel Studies,  2007

3. Catignani, Sergio. Israel counter-insurgency strategy and the quest for security in the Israel-lebaneseconflict arena. In Israel and Hezbollah: An asymmetric conflict in historical and comparative  perspective, edited by Clive Jones and Sergio Catignani. London& New York: Routeldeg. 2010.

4. Soblman, Daniel, Hezbollah – from terror to resistance: Towards a national Defense strategy. In Israel and Hezbollah: An asymmetric conflict in historical and comparative perspective, edited by Clive Jones and Sergio Catignani London & New York: Routledg.

5 . Qassem, Naim. Hizbullah: the story from within/ london: SAQI 2005'

6. שאול, שי. טרור בשליחות האימאם . הרצליה: הוצאת המכון הבינלאומי למדניות נגד טרור, 2001.

7. מילשטיין, מיכאלמקאוומה: עלייתו של אתגר ההתנגדות והשפעתו על תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. תל אביב: המכון לחקר הביטחון הלאומי 2009.

8. זיסר אייל. חיזבאללה והמאבק על לבנון. צבא ואסטראטיגיה. 1 (2) 2009 :44-35.

9. שלום, זכי. הגדרת האויב בעימות א-סימטרי: מלחמת לבנון כמשל. עדכן אסטרטיגי,  2009 12(3) 16-7.

10. שלום, זכי. הגדרת האויב בעימות א-סימטרי: מלחמת לבנון כמכשול. עדכן אסטרטיגי, 12(3): 17-7.

11. אביעד, גיא. בניין הכוח של חיזבאללה בין השנים2009-2006: אבני יסוד ומגמות לעתיד, צבא ואסטראיגיה, 2009.

12. מרכז המידעין ולטרור, אירוע נוסף על ירי של ירי רקטה מדרום לבנון לעבר אצבע הגליל מהווה הפרה נוספת של החלטה 1701.

13. בן-ישראל, יצחק. מלחמת הטילים הראשונה: ישראל-חיזבאללה, 2007, תלא ביבי: הוצאת אונברסיטת תל-אביב.

14. סובלמן, דניאל. כללי משחק חדשים: ישראל חיזבאללהלאחר הנסיגה מלבנון, תל-אביב, מרכז יפה למחקרים אסטרטטיגיים, 2003.

15. ארליך, ראובן. הדרך למלחמת לבנון השנייה: הזירה הלבנונית בין השנים 2006-2000. תל-אביב: מאכז המידע למודעין וטרור, 2007.

16. מילשטיין, מיכאל. בין מהפכה ומדינה: הפת"ח והרשות הפלסטינית. תל-אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה 2004.

17. משעל, שאול וסלע, אברהם. זמן חמאס. תל-אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.

18. מלשטיין, מיכאל. מוקאומה: עלייתו של אתגר ההתנגדות והשפעתו על תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. תל-אביב: המכון לחקר ביטחון לאומי 2009.

ראפע אבו טריף | יד"ע הרצאות, סדנאות וסיורים מודרכים בנושאי המזה"ת | לפרטים 053-2410913 | raffa3pro@gmail.com

עוד אתר משגע מבית מיתוגו פרסום אינטרנטי מעוצב  © 2017